אייל אורן בטור מיוחד על הדרבי הירושלמי משווה את סיפורה של קטמון לזה של מייקל, בנו של הסנדק שחוזר בסופו של דבר הביתה למרות הקונפליקט עם אביו. האם זה יקרה גם בירושלים?

שיר באיטלקית מתנגן ברקע, כר דשא גדול וירוק נפרש מולנו. אנשים במיטב בגדיהם רוקדים התרגשות מיוחדת באוויר, זהו יום מיוחד. מייקל (אל פאצ'ינו) נכנס אל הפריים מדים של חייל לגופו . הוא גיבור מלחמה שחוזר לחיק משפחתו. הוא לא מרוצה מהדרך בה התנהלה המשפחה והשתדל להתרחק מעיסוקיה כמה שיכול היה. 

זוהי אחת הסצנות הראשונות בסנדק והסרט והקונפליקט שבו נשזרו לי בסיפור המיוחד של קטמון והפועל ירושלים. לשם הבהרה והסר ספק אני לא רומז ומשווה אף אחד למשפחת פשע אלא משתמש ביד חופשית בעלילה לספר סיפור.

הפועל ירושלים היתה שם גדול בנוף הכדורגל הישראלי וירושלים הייתה חצויה לשניים מבחינה ספורטיבית: מצד אחד היא ומצד שני בית"ר.

בסוף שנות ה-90 סכסוך בין יושב הראש ויקטור יונה והבעלים יוסי סאסי דרדר את הקבוצה עד לליגה הארצית (אז הליגה השלישית). האוהדים ישבו ורק יכלו לצפות בקבוצה שלהם נעלמת אט אט אי שם בליגות הנמוכות.
ב-2009 נפל דבר ולאחר שלא הצליחו להגיע להבנות עם סאסי, החליטה קבוצת אוהדים לפרוש ולהקים קבוצה חדשה בליגה ג' תחת השם "הפועל קטמון". האוהדים שנשארו עם הפועל קראו לאקט הזה נטישה של ספינה טובעת ואילו אנשי הקבוצה החדשה ראו זאת כ"שחייה לחוף והבאה של סירת הצלה בעצמנו".

קטמון כמו אותו מייקל מהסנדק. חייל עטור מהמלחמות. הליגות הנמוכות הן שדה קרב והקבוצה צלחה אותו בהצלחה וזכתה להגיע לכר הירוק הזה בו נמצאת המשפחה ממנה היא ניסתה להתרחק. 
הסרט לראייתי בוחן את מושג הנאמנות למשפחה. הרעיון שדם סמיך ממים, הקונפליקט בין הדרך שלך לדרך שבו התקדמה המשפחה ונכון להיום כל אוהד קטמון שתשאלו מבולבל.

הרגש משתלט, "אנחנו אותה קבוצה הם אומרים". המהפכה שהם עשו הגיעה לרגע מכונן. מעולם לא היה משחק בו האוהדים לא ידעו מה להרגיש. סאסי והמריבות נעלמו מהמשוואה ומול עיניהם הם רואים את הסמל. את הקבוצה האהובה שהם עזבו כדי להושיע. הבן האובד ששב לחיק האב.

השיחות סביב למשחק לא מדברות במונחים של אוהד וקבוצת כדורגל אלא משהו עמוק יותר. אדם מן החוץ שיקשיב לשיחה של אוהדי קטמון בימים אלו, שיקרא בפורומים שלהם ירגיש שמדברים פה על משפחה. הפועל ירושלים בשבילם היא לא עוד קבוצה אלא חלק מהמהות שלהם. קשה לדבר במונחים של ניצחון או הפסד כי אין פה שחור ולבן יש פה הרבה אפור.

לאורך הסרט אנחנו רואים את התדרדרותו של מייקל עמוק יותר ויותר לחיק המשפחה והשלמה עם ייעודו הבלתי נמנע של השתלבות בתוכה ובבוא הזמן גם ירישת מקומו של אביו הסנדק.
פה, ובניגוד לסרט, ראינו את קטמון צומחת ועולה לאורך השנים. שלא כמו מייקל היא לא אימצה את הנורמות הקלוקלות של "משפחת" הכדורגל הישראלי אלא דרך משלה. דרך בה הקבוצה היא האוהדים והאוהדים הם הקבוצה. להשתמש במילה אוהדים נראה לי לא נכון. פה זה הרבה יותר עמוק. נוצרה פה ישות אחת ומיוחדת בנוף שלנו.

לדעתי קטמון כמו מייקל יודעת שייעודה הוא להשתלב חזרה במשפחה וכמו גיבור הסרט בבוא הזמן לרשת את מקומו של העומד בראשה של הפועל ירושלים (שוב, אני חלילה לא משווה אותו לסנדק). המילה איחוד נזרקת לאוויר שוב ושוב וזה כנראה יהיה הסוף המיוחד של הסיפור לו אנו עדים.

חברים עשו לעצמכם טובה ,שימו את הנעימה המופתית של הסנדק ברקע הדליקו את הטלוויזיה או סעו למגרש וצפו בקסם הזה ומי יודע אולי אפילו למעלה ביציע תראו את מייקל יושב ומחייך.