תכננתי להקדיש את הטור הזה לקבוצת האוהדים הבאמת-באמת מיוחדת, אבל השחקנים על כר הדשא גרמו לי לעשות יו טארן (פניית פרסה) ולהפליג למחוזות רחובותיים. מוטי חביב היה בקטמון - מרמורק

באתי לראות את קטמון, וראיתי את מרמורק. חשבתי להתענג על רפרטואר השירה של האוהדים הירושלמים, ואיכשהו הצטמררתי לשמוע שהם מאחלים ל"אוחנה להישרף".

דבר אחד הבנתי בלי להשקיע הרבה מחשבה, הבנתי איך זה שרוני לוי רוצה את המאמן צחי טיאר לידו באנרתוסיס הקפריסאית. יש לו קבוצה, הפועל מרמורק, שחצי מהשחקנים שלה שיחקו בקבוצות נערים כשגלעד שליט נחטף. לא רק צעירים, אלא גם אלמוניים שלא רק ליגת העל הייתה גדולה עליהם, אפילו הליגה הלאומית הייתה ענקית למידות שלהם. לפעמים אני אומר: טוב שכמה "צדיקים" הקימו את אתר "דאבל פס". האתר שמפנה להם זרקור ולא מסנוור אותם.
החבר'ה האלה רצים, כי הם רוצים. הם נעים כי זה עושה להם נעים. ומהתנועה שלהם בלי כדור אפשר ללמוד איך עושים את זה נכון, ויותר מכך איך מנצחים קבוצה שעל הנייר אמורה להיות איכותית יותר.
מרמורק ירדה מקופחת מהמשחק הזה. מקופחת מאוד. ה-1:2 עושה איתה עוול גדול. היא הייתה ראויה לניצחון בהפרש גבוה יותר, ואלמלא הכדור האחרון במשחק, שכבר עשה דרכו לרשת, ונבלם סנטימטרים לפני קו השער, מרמורק הייתה מדלגת על פני קטמון בטבלה.
כן, אני מבין שתפסתי את קטמון ביום הלא נכון. ברור לי שמדובר בקבוצה איכותית הרבה יותר מזו שראיתי, אבל שלא "תאשימו" אותי, יש כנראה בעיה עם אמצע אוקטובר. ההפסד האחרון של הקטמונים, והיחיד לאורך כל העונה, היה ב-15 באוקטובר בשנה שעברה, עכשיו אנחנו 14 באוקטובר, תקוו שגם הוא יהיה היחיד העונה, ובינתיים תבדקו עם נומרולוגית, או מגדת עתידות שיפענחו אם יש קשר לצמידות הזו בין שני התאריכים.


אי אפשר שלא להתאהב בהם. אוהדי קטמון (צילום: לירן דורף)

בכל מצב ההגנה של קטמון הייתה קטסטרופה, הקישור אנמי והחלוצים לא ראויים ללבוש חולצה יוקרתית כל כך, להוציא כמובן את שי אהרון שלגביו אני מודה ומתוודה שקשה לי להיות אובייקטיבי. אני אוהב את התנועה שלו עם ובלי כדור, אוהב את קבלת ההחלטות שלו ואוהב את הקופה הרושמת שלו, או המונה המנפיק, שעד היום סיפק 5 כיבושים ב-4 משחקים.
קטמון קיבלה מתנה מהשופט הבאר שבעי, אלירן בן סימון, בדמות פנדל שהפתיע אפילו אותם, אבל זה בסדר מתנות הרי מקבלים בחג. מתנה שיש לקבוצה באופן קבוע קשור לאוהדים הססגוניים שבחלק גדול מהזמן השקיעו הרבה יותר מאשר השחקנים על המגרש.
אוהדים לובשי חולצות אדומות ומכנסי שלושת רבעי, חלקם נועלים כפכפים, חלקם חובשי כיפות, כולם נראים בעלי מעמד חברתי זהה. אתה לא יכול שלא להתאהב באוהדים ששרים את שיר החומות של דן אלמגור ובני נגרי "אני עומד על החומה, עומד בגשם לבדי וכל העיר העתיקה מונחת לי על כף ידי" או זועקים בהמשך: "כן, כן מי חלם אז בכיתה כשלמדנו לדקלם על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים שיום יגיע ואהיה אחד מהם", אבל מצד שני אתה מתחלחל כשהם מאחלים לאוחנה להישרף.
מה הקשר? בשביל מה? מאיפה זה בא לכם? למה? לא מתאים לכם. אתם אמורים להיות שונים. ואתם שונים. שונים חיובית כמובן. אז אולי תוציאו את זה ממצעד הפזמונים שלכם.
תודה וחג שמייח.


.