את הדרך המופלאה של עירוני טבריה מתעד עודד חסין מקרוב. בשישי הוא היה גם בטדי והתרגש יחד עם כל מי שהיה שם.

שמונה שנים אני עוקב אחרי עירוני טבריה. הייתי כמעט בכל מגרש בצפון (וכאלה בדרום). בשישי, באחד מהיכלי הכדורגל של ישראל, טדי, הרגשתי שאני שותף לפיסה של היסטוריה.

האמת שאני לא יודע מאיפה להתחיל. כולי מתרגש מכול מה שהיה שלשום בטדי. אין ספק שהמשחק הזה ייחרט לי עמוק בזיכרון. לא יודע אם זה נכון לומר, אך הרגשתי בדיוק אותו דבר כשכל אחד מילדי נולד (מקווה שאשתי היקרה שסבלה ועדיין סובלת בגלל אהבתי לקבוצה, תסלח לי על ההשוואה).

אבל אני רוצה לקחת אתכם ארבע שעות לאחור. 12:00 בצהריים. יו"ר טבריה, זוהר יצחק מלווה במשפחתו, חבר ההנהלה ירון דוד ועבדכם הנאמן החלטנו שלא ללכת לארוחה המשותפת שלפני המשחק שהתקיימה במסעדה בירושלים. "אני בלחץ וחייב להשתחרר", אמר יצחק, "בואו נלך להסתובב בשוק מחנה יהודה".


להשתחרר מהמתח. יצחק ומשפחתו (עודד חסין)

להשתחרר הוא בטוח שלא היה יכול כאשר המכשיר הסלולרי שלו עבד שעות נוספות בשיחות והודעות מאוהדים, חברים, אנשי כדורגל ועוד. כולם רצו להיות חלק מן ההצלחה. זוהר ענה בסבלנות כמעט לכל אחד ואחד. ככה זה בטבריה, אנשים חמים.

בכניסה לשוק נכנס ירון דוד נכנס לעניינים. אני חושב שאם הוא לא היה בעל חברת הסעות הוא היה ירקן. האהבה שלו היא פירות וירקות. ברגע שהוא רואה כאלה חיוך גדול עולה על שפתיו. במהלך כל הביקור הוא קרן מאושר.

לקראת סיומו של הביקור נכנסנו למסעדת "אמא". כולנו מזוהים עם העדה העירקית ולכן אין יום שישי שיכול לעבור בשקט בלי קובה טובה. המסעדה הייתה עמוסה באנשים אך יצחק בדרך פלא דאג לנו למקומות על הבר ופינק אותנו במטעמים, בעקיצות ובדיחות. הכול כדי להפיג את הלחץ שרק עלה ועלה ככל שהתקרבה שעת המשחק.

לאצטדיון הגענו בסביבות 14:30. חדר ההלבשה היה דומם. שחקנים היו מתוחים ומכונסים בתוך עצמם. השיחות שהתנהלו היו בלחש בין שחקן אחד ולחברו. אולי זו גם דרך להשיג ריכוז מקסימאלי לקראת המטרה.

על משטח הדשא בטדי עמדו ראש העיר יוסי בן דוד יחד עם חברי ההנהלה. הראשון ייעץ מה לעשות כדי לנטרל את היריבה העדיפה (על הנייר לפחות) ואילו יצחק ודוד נצלו את ההזדמנות כדי להרביץ תמונות למזכרת מטדי. גם להם לא עברה בראש האפשרות שיכולו לשוב ולשחק כאן בעונה הבאה.


איך לנטרל את היריבה. בן דוד מסביר (עודד חסין)

בינתיים אז גם נכנסו אוהדי טבריה למגרש והבינו שהושיבו אותם ביציע צדדי מאחורי השער. ברור ושקוף שזה היה תרגיל של אנשי קטמון בכדי להרחיק אותם מאליליהם, השחקנים.


תרגיל של אנשי קטמון. אוהדי טבריה כועסים (עודד חסין)

בדיעבד זה לא עזר. שחקני טבריה עשו את העבודה על המגרש והספסל ואנוכי לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה.
אחרי השער השני הדמעות החלו לזלוג מעיני מעצמן. נדבקתי בהתרגשות הכללית. עצם המחשבה שאחרי שמונה שנים אני עוזב את ליגה א' (רק שהמשחק בשלישי יעבור בשלום...) ועובר לליגה של הגדולים.

עם שריקת הסיום החלו החגיגות בסמוך ליציע של טבריה. בחדר ההלבשה השחקנים באופן מפתיע שמרו על איפוק. הם יודעים שאסור להם להתחיל לחגוג כל עוד לא השלימו את המשימה ביום שלישי.


החגיגות ליד היציע של טבריה (עווד חסין)

באותה ההזדמנות אבי דהאן שהבטיח לשחקנים בונוסים לפני המשחק ע"פ התנאים שהציב לכל אחד ואחד, עמד בדיבורו.
יצחק נכנס לחדר ההלבשה עם עיניים אדומות והסביר: "בכיתי כמו ילד על הספסל אני עדיין לא מעכל...".

החזרה לטבריה הייתה שמחה. מכוניות של אוהדים על כביש 6 עם צעיפים ליוו את האוטובוס של הקבוצה בצפירות. מנהל הקבוצה, גבי כהן ישב בצמוד לזוהר יצחק בקדמת האוטובוס והחלו לחשוב על משחק שאולי יהיה משחק העליה.
המאמן, מוריס אוזן בחר לשבת מאחור יחד עם הבוס שלו על מגרש, מאור סיסו שבין לבין חילק ראיונות וקיבל ברכות בטלפון.



בבית חיכתה לי הפתעה. הורי, אחיותיי וגיסי לעתיד שהגיעו לארוחת השישי קיבלו את פני בשירה "הוייי ליגה לאומית". בינתיים עד יום שלישי בשעה 18:00, בבקשה אל תעירו אותי מהחלום.