שחר ילין בטור אישי על תגמולים של קברניטי המועדונים בליגת העל

בהפסקת המשחק של הפועל פתח תקוה בבלומפילד (הפועל ת"א) קרה דבר מעניין. גל חצור, אחד הספונסרים שעוזרים לבן דקון, נכנס לחדר ההלבשה בניסיון לדרבן ולהמריץ את השחקנים. הרביץ קצת ציונות והגדיל לעשות כשהבטיח תגמול אם יחזרו הביתה לסירקין עם 3 נקודות. הפועל פ"ת ניצחה 1:2. מה שמזכיר לי סיפור יפה ששמעתי, לגמרי במקרה, ממש השבוע.

וכך סיפר המכר: לפני חודש ומשהו צלצלה אליו האמא, סבתא חביבה שתהיה בריאה, שמתגוררת לבדה בבית קומות, היא בקומה הראשונה, משקיפה על אותה גינה מאז ומתמיד מאותה הדירה. "אני לא יודעת מה לעשות", אמרה הסבתא. "יש פה חבורה של ילדים שכבר שבוע באים הנה בצהריים ומשחקים כדורגל על הדשא, בדיוק מתחת לחלון שלי. לא יכולה לישון. אין לי מנוחה".

כמו בן טוב של אמא קפץ החבר בו ביום אל בית אימו, בשעת הצהריים כמובן. ומה ראו עיניו? 6 ילדים בגיל העשרה משחקים להנאתם כדורגל ממש מתחת לחלון של אימו. "שלום ילדים. מה אתם ומי אתם? מעולם לא ראיתי אתכם כאן". "סתם משחקים" ענו הילדים, "למה אתה שואל?". החבר לא התבלבל ואמר להם "אתם מפריעים לאמא שלי. עכשיו צהריים ואתם משחקים ממש מתחת לחלון שלה. היא אישה מבוגרת וחייבת לנוח". "מי אתה בכלל שתגיד לנו. אפילו שאתה הבן שלה. לא מעניין ולא אכפת לנו". והמשיכו לשחק.

החבר לא התייאש וחזר אליהם לאחר שעה קלה וכך אמר להם: "אני מתבונן בכם מהחלון של אמי כבר שעה קלה, חייב להודות ולומר לכם שאתם משחקים ממש יפה. בואו, קחו כל אחד 10 ש"ח ממני, כאות תודה". הסתכלו אחד על חברו, התמהמהו, א"כ לקחו ואמרו תודה. נותנים? תיקח.

למחרת אותו סיפור. הגיע הבן המסור, ראה את הילדים, עוד פעם בא לקראתם, הוציא שוב כסף מהארנק, שוב אמרו תודה ולקחו. הפעם גם חייכו. וכך היה במשך מספר ימים רצופים. בא, ראה, נתן, לקחו ותודה.

לאחר שבוע הגיע שוב החבר, ניגש לילדים שכבר באו עם שקית מוכנה כדי שיהיה איפה לשים הכסף, אמר להם כך: "מצטער. אשתי כועסת עלי. אומרת שהמצב שלנו לא מאפשר להמשיך ולתת לכם כסף. באמת חבל לי, אבל לא אוכל יותר לתגמל אתכם ילדים". אמר שלום והלך. והילדים? הלכו גם. ועוד איך הלכו. ולא חזרו יותר לשחק כדורגל מתחת לחלון של סבתא.

גל חצור אדם עם לב כחול ענק ענק. בהרבה צמתים עזר להפועל פ"ת כשהייתה עם הלשון בחוץ. מהכרות אישית יודע ומכיר את חסדיו. אבל אם רוצים לדבר לליבם וגם שכלם של שחקני הפועל פ"ת ויותר מכך – משהו שייקחו איתם הלאה, התגמול שצריך לדרבן אותם הוא לא משהו חיצוני שלא תלוי בהם, במקרה הנ"ל בכסף עסקינן, כי אם למשל "שחקו עבור הקהל הנפלא, כדי שתישמחו ותשמחו אחרים, למען הילדים שאתם מודל עבורם, בשביל המועדון והסמל, עבור עצם היותכם ספורטאים".

רוצה לומר תגמל אותם באימונים מנטאליים, שיקנו להם נשק מוטיבוציני פנימי שתלוי רק בהם וארגז כלים אישי כזה שהם יוכלו להשתמש בו כל אימת שירצו, ללא שום תלות בגורם חיצוני זה או אחר. אחרת, כמו הילדים מהגינה של סבתא, גם הם (שממילא כבר מתוגמלים ובמשך כל העונה), עלולים להפסיק "לבוא ולשחק כדורגל".

שלכם,
שחר ילין – מנטור ומאמן מנטאלי בספורט.
הכותב הינו בוגר מכללת ICU בית ספר למנטורינג ולאימון אישי

לטיפטים נוספים בלוג: sye-mentor.blogspot.co.il
לפניה ולעצה אישית: yellin_s@bezeqint.net