חן קורקוס, אחד האוהדים המושבעים של גבעת אולגה, פתח את הלב לאחר שנודע לו כי הקבוצה שלו הולכת להתאחד עם היריבה העירונית

כשאתה נולד באולגה אתה גדל ורואה את הקסם של המקום שמתבטא בחוף ים מהמם. ה"בריכה" הדרומית, החוף הסיני, בריכת הדגים ושמורת הטבע" "גדור", חוף זבולון, החוף הצפוני בואכה ותחנת הכח. אתה גם גדל על הרפסודה במתחם אגרובנק הישן איפה שהתגוררו ההורים שלנו, הסבים והסבתות שהקימו את גבעת אולגה ואז מגיע למגרש הכדורגל הישן והאהוב שלנו ונדבק, נדבק באהבה, נדבק בחיידק, נדבק בגאווה, הפועל גבעת אולגה!

אין כמעט ילד, בן, בת, דוד, בן דוד, שמישהו מבני ביתו בשכונה לא שיחק ו/או היה פעיל בהפועל גבעת אולגה בגלגול החיים, וגם אני, וגם אחי ערן, בנים של, אבי היקר עמי שיבדל"א, שחקן עבר, מנהל עבר, שלקח אותנו כבר מגיל 5 למגרש, והדביק בנו את הגאווה הכחולה. הדביק אותנו בקבוצה האהובה שאיחדה את כולנו. יותר מהגרעינים של חיים, הבוריקה של המרכז או השיפודים הטעימים שריחם מגיע לכל חלון באוויר השכונה.

ככה היינו ככה גדלנו וככה נשארנו. מצפים לכל שבת. מחכים לכל משחק, בית, חוץ, במגרש שלנו, באיזה אצטדיון פאר או כפר נידח. מאצטדיון ה"אורווה" בפתח תקווה, "וינטר" ברמת גן או טייבה בקה, ג'ת, קרית שמונה, נהריה, כרמיאל, מגדל העמק, בית שאן, ולמעשה כמעט בכל מגרש ומגרש. לכל מקום היינו מגיעים עם הצעיפים הכחולים והזעקות מהגרון "אש בגבעה", וואלה הקבוצה הזאת היא הדגל והגאווה.


במקביל אתה ממשיך לצמוח בגלגול החיים, רואה את ההזנחה בכל מקום, רואה את כל הערים במדינה מתפתחות, את השכונות צומחות, את חדרה שלה אנו שייכים גדלה וצומחת אל על והשכונה שלנו נשארת תקועה במאה שעברה. ואתה כבר לא ילד אלא מתבגר והשכל אומר לעצמך "קום. לך. צא מכאן". אבל מנגד הרגש לא נותן לך כי בין לבין הקסם של המקום האהבה למקום החוף המהמם והשלווה הבתולית ו... הפועל גבעת אולגה, שבשבילנו היא יותר גדולה מליברפול, צ'לסי, ויונייטד ביחד היא הלב שמחבר אותך כל כך חזק, ואז אתה מהרהר: "לא נורא, עוד קצת וגם כאן הכל יתפתח ויהיה נפלא".  אתה חולם על בית בסביבת בריכת "גדור" או בקרבת חוף הים, על אצטדיון כדורגל ליד הים, אתה מקווה וממתין ומחכה ומחכה אבל החיים עוברים ושום דבר לא קורה.

ואז לאחר כבר ארבעה עשורים ויותר הכל בסביבה מתפתח ופתאום דברים מתחילים לזוז, אתה רואה את הבניינים הגבוהים והפיתוח מסביב ורוצה לחייך. החלום שלך הולך ומתגשם. וואלה הדברים זזים, אתה אומר לעצמך ומנסה לחייך, אבל אז פתאום לוקחים לך את אהבת הילדות וחלום הנעורים יחד עם התקוות של העתיד: אולגה ב' הופכת לגלי חוף, אולגה ד' הופכת להיות עין הים/חופים במערב חדרה, אולגה ב' / 2 הופכת ל"קיסרית" שבין קיסריה למכמורת, חוף זבולון הופך לכפר הים, הכל מסביב פיתוח של ליגת העל ורק השכונה המרכזית "לב החיים" הופכת כאילו לגטו ונשארת כמו מובלעת בעזה וזנחת "להפליא". והיא עדיין בליגה ז'.

פגיעה רב מערכתית: של אפליה. גזענות. נוחות לפגוע בשכונה שמעבר לכביש. כאילו כביש החוף הוא גדר ההפרדה וכמובן זה מגיע לכל תחומי החיים וגם לאהבת ילדותנו: הפועל/מ.ס גבעת אולגה, וזה שוב מתבטא באפליה הנוראית שבשבילנו האולגאים, שמה לעשות שייכים לחדרה, ורק בשבילנו אין תקציבים, אין מי שייתן, אין מי שיתמוך ואין ראש עיר שבליבו חמלה למקום והוא פשוט מחסל אותו כי יש לו חלום שהוא יכול לאחד כוחות, ולא מבין ו/או רוצה להבין שמי שנולד כחול וגאה יישאר ככה גם עד מותו ולא יעזור שום איחוד ושום כלום.

ואז אנחנו שוב חוטפים עוד פצצה ממטר הפצצות שמגיעות אלינו מעבר לכביש החוף בכל תחומי החיים. פצצות שמגיעות אלינו שוב ושוב אך ורק בגלל שהפשע היחיד שלנו הוא השם שלנו: גבעת אולגה!

כמה עצוב, כמה חבל, כמה עלוב שבשנת 2015 עדיין יש הבדלים כה גדולים בין מערב כביש החוף למזרח כביש החוף והקבוצה שוב הופכת לנחלת העבר.

כיליד אולגה, בוגר אולגה וכאחד שגם יישאר אולגה לעד, בחרתי לכתוב את כל זה רק בשביל להוציא את רחשי הלב והכאב הגדול שעל ליבי בגלל חיסולה של הקבוצה ואנסה לבחור להיות במקום של להודות ופחות להאשים, אשתדל ז"א, כי אני בתוכי יודע גם יודע את כל האמת סביב המהלך.


תודה לכל מי שהרים את המיזם שנקרא מ.ס "עדי כהן" גבעת אולגה ולקח איזשהו חלק ממנו בשנים הנפלאות האלו שהחזירו לכולנו את הגאווה והחלום מאז האיחוד הקודם (הפועל צ'יקו גבעת אולגה) והלא מוצלח, תודה לשחקנים ששיחקו במרוצת השנים, שחקני מבית ושחקנים מחוץ שברגע שלבשו את החולצה עם הכיתוב גבעת אולגה, זה השרה עליהם אנרגיות טובות והם הפכו למשפחה אחת ענקית גדולה אהובה אוהבת ומנצחת, תודה לעסקנים, תודה לאוהדים מהילד הכי צעיר וקטן ועד לאוהדים הוותיקים עם שיער השיבה שפתאום חזרו בשנים האלו לחייך ולהיות מאושרים. תודה על השידורים בטלוויזיה שגרמו לכל ילד בוגר וקשיש אנשים פשוטי עם ישרים ותמימים לחייך חיוך של אושר עילאי וענק.

תודה לכל התורמים שנתנו מכיסם, מנשמתם, מליבם, מרצונם ומתוך בתיהם ועזרו לכולנו לחלום את החלום, תודה על רגעים של אושר עילאי, תודה על רגעים של "קרבות צמרת" תודה על רגעים של "קרבות תחתית", תודה על רגעים של קרבות גביע המדינה מול "אריות כדורגל מהרצליה״, כפר סבא, רמת גן, פתח תקווה וכל השאר אליהם הגענו ושמענו "מי אתם בכלל"?! אך אחרי 90/120 דקות עם כדורגל מעולם אחר של 11 נמרים בכחול הוכחנו שבהחלט היה לנו הרבה מה לומר, כבר שמענו "וואלה, גבעת אולגה היא קבוצה!".

תודה על משחקי "דרבי" עילאיים על כר הדשא הירוק מול היריבה העירונית (גם אם נוצחנו בו פעם אחת) בהם הוכחנו כמעט תמיד עליונות מוחלטת במעט האמצעים וניצחנו כמו ווינרים גדולים שמשחקים למען הסמל והשכונה ובשנים האחרונות הצבע הכחול שלט פה בלי שום סימן שאלה.

אבל עכשיו זה נגמר! נגמר כי ב"דרבי" שנערך בחדרי הפוליטיקה, האפליה, הקנאות, המזימות הלא נקיות והעסקנות המטונפת והזולה, הצליחו לחסל אותנו שוב מחדש, ושוב התברר שרק בדרך הזו הם יכולים לנצח אותנו מה שכמעט ולא הצליחו לעשות במגרש.

עצוב! כואב! חבל! ובהחלט גורם להזיל דמעה.

עכשיו, ממקום בוגר ואחראי מההיבט האישי ובשביל לשמור על הבריאות. הגיע הזמן לפרוש ולצאת מהמשחק. נשאר עם הזכרונות, עם החלום ובכל זאת ננסה להשאר עם התקוות שאולי הצעירים יותר וילדי הדור הבא יזכו לראות את המקום הזה שכבר הוציא טייסים, אנשי רוח, אנשי חינוך, כדורגלנים מצטיינים ואפילו את שר האוצר, מגיע יום אחד לגדולות ושוב פורח מחדש. נקווה נייחל, אבל לא נשכח!

"אולגה מאז, ואולגה לעולם".