בטור מיוחד ל"דאבל פס" מסביר העיתונאי, חיים ברעם אוהד הפועל קטמון מדוע הקבוצה היא המשכה של הפועל ירושלים המיתולוגית.

נדמה לי שאין צורך שאציג את כרטיס הביקור האדום שלי בפני הקוראים. נולדתי בירושלים, ומיום שעמדתי על דעתי הייתי אדום. אני מלווה את הפועל מלפני קום המדינה ואת המשחק הראשון שלי ראיתי לפני 64 שנים במגרש הישן ב"שטח ההפקר" הסמוך לבית הספר לשוטרים מימי המנדט, ששירת עד שנת 1967 את הלגיון הערבי של ממלכת ירדן. המשפחה שלנו הייתה תמיד שם נרדף להפועל והשחקנים באו לביתנו במרכז העיר אחרי שעלו בפעם הראשונה לליגה הבכירה (1957) בניצחון הגדול על מכבי רחובות, 0-3, במגרש מכבי נתניה.
לכן שאין טעם שאכנס לוויכוחים הנואלים שבין שרידי תומכיה של הקבוצה הישנה לבין הרוב המוחלט של האוהדים האדומים, שהחליטו כמוני לתמוך בקטמון. לא רק שלא "בגדנו" אלא שגם לא עברנו קבוצה. כמו בפילוגים פוליטיים רבים נשאר המיעוט הזעיר עם השם המקורי ואילו הרוב חוגג עם קטמון, שמנציחה בשמה את המגרש הישן שלנו בשכונת קטמון בירושלים, שבה זכינו לראות את ימי הזוהר של הקבוצה, ואת השחקנים הגדולים באמת שלה כמו בני קרוצ'י, מנחם שירזי, מנש כהן, ישו וורמברנד, צדוק בן-משה, דב עצמון, רחמים חנוני, ליאון אזולאי, עלי עותמן, מרדכי וברוך בנבנישתי, ויקי מנצור, צבי סינגל, ציון תורג'מן, שלמה מהטבי, מוצי הוד, מומו מזרחי, אריה בראשי, אלי לוי וכמובן אלי בן-רימוז'. למען האמת, לא הטרחתי את עצמי לארכיונים כדי להיזכר ולאזכר את השמות האלה. הם חרותים על לוח לִבנו מאז ומעולם. מאז שנות השבעים הזוהרות שיחקו רבים וטובים בקבוצה (מישל דיין, יאיר אסייאג, ושי אהרון שמככב היום בקטמון) אבל החבורה מימי קטמון של פעם היא הנוצצת ביותר בזיכרון הקולקטיבי של אוהדי הפועל.
מהסיבות שמניתי כאן אין לי שום כוונה להתנצל בפני אף אחד. מתי המעט שנותרו בהפועל הישנה מטפחים בשנים האחרונות שנאה כלפינו אבל כל מי שמכיר אותנו יודע, שאנחנו לא רק אוהדי הפועל ירושלים; אנחנו עצמנו הפועל ירושלים. כמובן שלא עולה על דעתי לשנוא אף אחד (תמיד הסתייגתי מכל שירי השנאה באשר הם) אלא להשקיע את המטען הרגשי שלי באהבה גדולה להפועל קטמון ירושלים. אחרי שלושים שנים רעות חזרה אלינו חדוות הצפייה בהפועל. יש לי איזה סנטימנט כבוי גם כלפי הפועל ירושלים בלאומית, אבל אין להשוות אותו לאהבה היוקדת כלפי קטמון. יש לנו קבוצת אוהדים אמיתית המנוהלת בצורה דמוקרטית למופת, בלי תככים ובלי קליקות.


קבוצת אוהדים אמיתית. אוהדי קטמון (צילום: אנס אבודעבס)

קשה לי לחזות את סיכוייה של קטמון בעונה הנוכחית. כל היריבות הן קשות מאוד, וניתן לשכוח את הטיולים בליגה ג' ואפילו את המאבקים היותר קשים בליגה ב'. עד כה הגשימה הקבוצה את רוב חלומותינו ואין לי אלא לקוות שהיא תגיע עד מהרה ללאומית. היריעה כאן קצרה ולא ניתן לנתח בה את הסיכויים לאיחוד בין שתי הקבוצות האדומות בעתיד הקרוב. אנחנו יכולים רק לקוות ולחכות עד שהתהליכים יבשילו.
משהו על אופייה של הקבוצה: יש לנו אוהדים ושחקנים מכל העדות ומכל הדתות, וגם בעלי דעות פוליטיות שונות. הפלורליזם הוא חלק מנשמתה של קטמון והמכנה המשותף הרעיוני מושתת על שני אדנים: השאיפה לכונן חלופה אדומה לבית"ר, שתהיה בית לאוהדים שזקוקים לה בעיר; ההתנגדות לכל גילוי של גזענות. הצלחתה של קבוצה כמו קטמון היא טובה לכדורגל העירוני בפרט והישראלי בכלל. אין בדעתנו להתנשא על אף אחד, אנחנו שמחים להיות חלק מהנוף החברתי של ישראל ורוצים בשגשוגו של הכדורגל בכל הליגות.