והשבוע, משחקה של ישראל מול איטליה על הגריל. שחר ילין בטור אישי על הבחורים בכחול לבן

זהבי לא לא. ערן זהבי העניק ראיונות לפני המשחק כיאה למעמד החדש שלו. חובות לצד זכויות. הייתי יותר ממופתע לשמוע מהקפטן נימה שלילית כמעט בכל משפט ומטבע לשון. ויותר מכך, עושה רושם שזהבי, שהכוונות שלו טובות כמובן, כלל לא מודע לכך ולמשמעויות שזה מטמיע בחבריו לסגל. להלן מקבץ מייצג: "אתם שואבים מידע מזה שמזלזלים בנו, אבל אני לא רואה את זה", "אני לא אוהב להשוות בין מאמנים כדי לא לפגוע באחרים", "כי אין לנו מה להפסיד", "לא פשוט לוותר מראש", "לא נבוא להתבטל, "לא נרים ידיים מראש", לא ולא ולא, והיו עוד כאלה כאמור. וכולנו יודעים מה קורה כשאומרים לנו "לא לחשוב על פיל ורוד". קורה בדיוק ההיפך ממה "שלא" רוצים. עובדה.

איטליה כן כן. בדרך למשחק כבר שיתפתי את שני הבנים שלי שאיטליה זה הסיפור האמיתי, כי הנבחרת שלנו לא יכולה לנצח אותה. לפחות לא היום. שאלו ודרשו בפניי "למה ככה?" שאלתי אותם אם הם זוכרים מה עשתה נבחרת איטליה ביום חמישי שלפני המשחק (שנערך בשני)? "בטח. היה להם משחק אימון נגד צרפת". נכון מאוד. שאלתי הבאה אליהם הייתה "ומה עשתה נבחרת ישראל באותו הזמן"? שקט ודממה השתלט על הרכב. כי יש מי שמדבר – ויש מי שעובד.

יש שוער בשער? מאחר ובעברי שימשתי כשוער, מטרידה אותי סוגיה, אני מניח כמו גם את אלישע לוי (אקדים ואומר שאין כוונה לפגוע חלילה בשוערים הנוכחיים): כל כך הרבה מאמני שוערים יש בארץ. משבצות האימון שכל שוער מקבל מגיל צעיר זה משהו ששחקן שדה רק יכול לחלום עליו. אימון אישי עם הקבוצה, אימון אישי מחוץ למסגרת הקבוצה, מחנות קיץ, נסיעות, וידאו וים של הסברים. אז תגידו לנו חברים יקרים, אם ככה, איך זה שיותר מעשור לא צמח פה אף שוער אמיתי? הכיצד זה שעם כל השעות ומשבצות האימון המועדפות אין שוער נבחרת ראוי לשני העשורים הקרובים? נקבל תשובה או לא, דבר אחד ברור – הדרך לא נכונה. צריך לחפש ולבדוק איפה טעינו.

התאחדות, שומעים? קשה להתווכח עם אלה שטוענים שאילו זאת לא הייתה נבחרת איטליה, סמי עפר לא היה מלא. אודה כאן שאותי כן ריגש לבוא ולראות את איטליה בגודל טבעי. אולי נבחרת הכדורגל האולטימטיבית מאז ומעולם. תמיד ריגשה אותי יותר מכל אחת אחרת. מלכת התשוקה. אבל בעוד אנחנו אזרחים פשוטים שנהנים מהרגע, מה לגבי ההתאחדות לכדורגל, שהניפה דגל לבן אל על טרם נשמעה שריקת הפתיחה למוקדמות המונדיאל?! בניגוד למוקדמות היורו, בו עשתה ההתאחדות באזז אמיתי לקראת המשחק כולל הפנינג סביב האצטדיון בימי המשחקים, האווירה לפני המשחק נגד איטליה וגם במהלכו ובסיומו, בעצם לא הייתה קיימת. שום דוכן עם חוברת כרומו לא הוקם במבואות האצטדיון וגם לא בכניסה. לא ראינו חנות מזכרות ניידת, לא דגלים וצעיפים. לא דיילות חביבות שמאפרות את הילדים שלנו. וגם אותנו. אפילו דוכני מזון קל לא היה בנמצא. הייתה תחושה שאם זה היה תלוי בהתאחדות, המשחק כלל לא היה מתקיים. גם הכרוז נרדם תוך כדי. עוד סממן המצביע כמה אנחנו רחוקים מעולם הכדורגל האמיתי. בחשיבה, בתפיסה, בהבנה. ואם כזאת אמונה מגבילה, מה הפלא שזה מקבל ביטוי על הדשא?

במחשבה שנייה:
1. אברמוב סגר יפה את הסיפור עם אסי בלדוט.
2. הקיקסייד בתוכנית של דידי הררי: "אני מנחש את כותרות העיתונים בארץ לאחר יום הפתיחה של המשחקים הפאראלימפיים בריו: הספורטאים הישראלים פתחו בצליעה".
3. עלוב, עצוב, נמוך ובלתי נסלח.

שלכם,

שחר ילין – מנטור ומאמן מנטאלי בספורט.

הכותב הינו בוגר פסיכולוגיית ספורט
ומכללת ICU בית ספר למנטורינג ולאימון אישי

פייסבוק: שחר ילין - מאמן מנטאלי ומנטור ספורט.
לטיפים נוספים בלוג: sye-mentor.blogspot.co.il
לפניה ולעצה אישית: yellin_s@bezeqint.net