עונת המלפפונים נחלקת לשניים: מלפפון של השחקנים ואחד אחר למאמנים. שחר ילין בטור מרתק

זה שהשחקנים בחודשי פגרת הקיץ ובחלון העברות של ינואר הופכים מבוקשים, אצל המאמנים זה קצת יותר מורכב. מלפפון אחד ארון ומתמשך על פני כל העונה ואם תרצו כל הקריירה. מלפפון עם עור של פיל.

זאת לא הפעם הראשונה שאני מביא כאן דוגמאות מארה"ב, אבל זאת הדרך המהירה ללמוד ולהפנים. מה שהם שכחו בספורט, יבשות אחרות לא יידעו בעוד מילניום. מכל מקום, המאמן בארה"ב הוא הסיפור, הוא האג'נדה. על פיו יישק דבר ולפי ראות עיניו ישחקו הנערים לפניו. בפוטבול, הוקי, בייסבול, כדורסל ועכשיו גם בכדורגל, מאמן חותם למינימום של 5 שנים פלוס מינוס. זאת התקופה בה אדם ו/או מאמן ו/או אומן יכול ומסוגל למקסם את יכולותיו ושאיפותיו ולהעביר אותם הלאה. השחקנים - במידת הצורך, הם אלה שמחליפים קבוצות משנה לשנה ומטרייד לטרייד. המאמן איתן כמו סלע. נדיר שמפטרים בארה"ב מאמן לפני תום החוזה. זה יכול לקרות בשני תנאים: או שאתה בנאדם לא חיובי בעליל בנוסף להיותך מאמן כושל, או שקוראים לך דיוויד בלאט.

אבל זה שם. אחר כך אירופה. ואנחנו פה. בסדר עולמי משלנו. שימו לב מה קורה בליגות א'. לא הגענו לשליש עונה ושליש ויותר (!) מהמאמנים הוחלפו. בליגה הלאומית 20% פוטרו ובליגת העל 30%, והמעניין או החשוב או שניהם גם יחד הוא שלפחות בחלק לא קטן מהמקרים לא מדובר במאמן לא טוב או ב"סתם חוסר מזל ודברים לא התחברו" כפי שנוהגים לפמפם בהודעות הפיטורים הלאקוניות. למה לאקונית? ככה זה כשעושים משהו בלי לדעת באמת מדוע.

במה דברים אמורים אם כך? אה, בכלל לא בדברים שקשורים לתורת האימון המקצועי, אלא לגישה ולהתנהלות, ליכולת לאלתר, לאוטוריטה, לכריזמה, להבנה של נפש השחקן וליכולת להיות במיקוד שליטה אמיתי ולנטרל את עצמך מרעשי רקע והסחות דעת.

והנה דוגמא נפלאה לפנינו: באר שבע של אלונה ומכבי של ג'ורדי. אלה מהדרום ידעו להתמודד בקלות, בעצם לא התמודדו כלל, עם הרטינות של בוזגלו, סהר, הוגו ועוד אחד או שניים. פחות ממכה קלה בכנף. ואלה מקריית שלום? כל פיפס משתקף על הדשא. כמעט כל פיפס. מדוע פה זה כן ושם זה לא? בגלל/בזכות אדוני המאמן. באיזה אספקט? החשיבות שכל אחד הם נותן ליכולת המנטאלית לא רק בדיבורים אלא גם ובעיקר במעשים.

בואו ניקח למשל את מאור בוזגלו לעומת טל בן חיים. מאור יודע להקפיד להיפגע ולהיעלב (למרות שהצהיר בראיון שהוא לא נפגע אף פעם מה שמעיד שהוא בעצם כן.) עוד ממכבי חיפה בואכה מכבי תל אביב בואכה סטנדארד ליאז' ועכשיו בבאר שבע. ואולם, מעולם זה לא הפריע לו לעשות את ההפרדה ותמיד כשעלה למגרש ידע מאור לנטרל רעשי רקע, ליהנות מהמשחק ולנפק מספרים.

טל בן חיים החלוץ לעומתו, הוא כמו ספר פתוח על הדשא. ניתן לקרוא על פניו את מחשבותיו, את מצב הרוח שלו ושפת הגוף שלו תלמד אותנו סנגוריה אודות הלך הרוח בו הוא מצוי. בן חיים לא יודע לעשות את ההפרדה. ורק לחשוב אם משחק מולו שחקן חכם, באיזו קלות הוא יכול להוציא את בן חיים מהכלים.

ומפה אנו יכולים ללמוד ולהבין את החשיבות העצומה שיש לדמות המאמן בחייו ובהתנהלותו של השחקן. לפעמים זה כל הבדל בין לפה או לשם בקריירה של מאמן. כי בין כל המערכים והשיטות, התכנים והטקטיקות, יש הבניית והקניית ערכים, לדעת מה לומר ואיך ומתי, אינטונאציה, ידיעת שפת הגוף של השחקנים וגם שלך, רגישות לרגישים ומחוספסות למחוספסים ומעל לכל - לאופן בו הוא מעביר את הדרישות שלו. עכשיו בואו ניזכר במה שנכתב למעלה מכאן אודות החופש והמנדט שנותנים בארה"ב למאמן. זה הפיתרון. כי אצלנו רבים וטובים נופלים במלכודות תקשורתיות ורובם גם לא יבינו לעולם מדוע זה קרה. לא חבל?

במחשבה שנייה:
סינגולדה וחברים (לכו מהר!!!) בזאפה. במהלך המופע מעלה הגיטריסט לבמה נער מחונן לנגן איתו ביחד וא"כ "מפקיר" אותו עם סולו לפני כולם. ענק. ככה נותנים במה. מכירים מאמן שיעשה ככה? כי לפעמים זה כל ההבדל. לכו על זה!

שלכם,

שחר ילין - מנטור ומאמן מנטאלי בספורט.

הכותב הינו בוגר פסיכולוגיית ספורט
ומכללת ICU בית ספר למנטורינג ולאימון אישי

פייסבוק: שחר ילין - מאמן מנטאלי ומנטור ספורט.
לטיפים נוספים בלוג: sye-mentor.blogspot.co.il
לפניה ולעצה אישית: yellin_s@bezeqint.net