מורי ורבי

שחר ילין בטור אישי ומרגש לזכרו של מאיר אינשטיין ז"ל שהלך לעולמו

"אתה יודע שחר, "שירים ושערים" זה בשידור חי. זאת לא כתבה לעיתון שאפשר לתקן לפני שמעלים לאוויר. אין כאן מקום לטעויות, אתה חושב שתסתדר עם זה?", כך, בקול סמכותי, סיכם מאיר את ראיון העבודה בו קיבל אותי לתכנית הרדיו המזוהה איתו יותר מכל, "שירים ושערים". אני זוכר איך למרות שהציב לי עובדה מאיימת זו, משהו בקולו הסמכותי ו"המאיים" שידר חום ואבהות ורוגע וביטחון, תחושה איתה יצאתי מהאולפן בו ראיין אותי. הרגשתי שיש מי ששומר ומשגיח ומטווה דרך.

הייתה זאת תקופה בה הפלאפונים החלו להפוך חלק אינטגרלי מהחיים שלנו, אבל את מאיר זה לא עניין. לא זוכר שנשא מכשיר כזה ואם כן לא היה סיכוי לקבל את המספר. קנאי לפרטיות היה. בצר לי החלטתי להעז והרמתי לו טלפון לביתו בירושלים. זה היה אחרי השידור השני בו שימשתי פרשן ודעתו של מאיר היא הנותנת מבחינתי. דעתו ורק דעתו. "האמת שחר? הפתעת אותי. אין לי כמעט מה להעיר לך. אני בטוח שעם הזמן תרגיש גם משוחרר יותר". יותר מזה לא הייתי צריך. אני זוכר שחייגתי בחשש כי הזהירו אותי מראש שמאיר לא אוהב הפרעות מיותרות בזמנו החופשי. וכמו שנכתב למעלה מכאן, בשיחה איתו חשתי שמולי ניצבת דמות אב. אח גדול. מנטור. כי בין הרצינות והתביעות ללא פשרות שדרש, היה אפשר לזהות בקלות רגש ואכפתיות.

כשמביטים לאחור, מאיר בעצם הקדים את זמנו בכל מה שקשור לז'רגון השידור העכשווי והנשכני כל כך. ההרמות להנחתה שהרים לאבי רצון, השאלות הפולשניות שהפנה למרואייניו, האין הנחות שנתן או שלא נתן לאלה שניסו לחמוק מהשאלות הקשות שהמטיר, האמירות הפסקניות שהפכו למטבעות לשון (אוי דבידוביץ'... אוי דבידוביץ'...), הפסקנות וההחלטיות בו עטף את מסקנותיו לאחר ריאיון כזה או אחר.

זה היה לפני חודשים ספורים. זוגתי ואני נסענו ברכב. 6 וחצי אחה"צ וברקע תכנית הספורט של מאיר. "משהו לא מסתדר לי בקול שלו. זה לא מאיר", כך מלמלתי לעצמי. "מה אתה רוצה, הכל בסדר, לא שומעת משהו מוזר", אמרה זוגתי. אבל אני ידעתי. חודש אחר כך פניתי לחבר משותף ושאלתי לפשר חששותיי. "מאיר חולה. הוא לא אומר מה יש לו. הוא על כיסא גלגלים וקולו נפגע". גם עכשיו קשה לי לתאר את העצבות והדכדוך הנורא שנפל עלי כששמעתי זאת. לא הרבה מורים לחיים אנו פוגשים בנתיב החיים שלנו. גם יש כאלה שלא זוכים לזאת. אני זכיתי. וגם אם מעולם לא הסתחבקנו יותר מידי ואף שלא נפלנו איש על כתף רעהו, תמיד חשתי חיבור חזק אליו. דמות אב, כבר אמרנו?

השמועות האכזריות והלא נכונות אודות לכתו מאיתנו החלו בשעות הצהריים של אותו יום ארור. לא ברור לי איך ומדוע צצו. בשעות הערב המאוחרות הגיעה החדשה הרעה ממנה חששנו. חשבתי לעצמי, שאם מאיר איינשטיין היה נשאל לגבי השמועות שהפכו לעובדה, הוא היה פוסק בציניות האופיינית לו ש"תראו חברים, מאחר שיצאה לה שמועה לא רציתי לקלקל לכם".

כזה היה מאיר. ציניקן עם חוש הומור שמשתלב ומתיישר במהירות עם המציאות אפילו היא כואבת. הכי כואבת שיש.
תודה לך מאיר. אשרי שזכיתי.

שלכם,

שחר ילין - מנטור ומאמן מנטאלי בספורט.

הכותב הינו בוגר פסיכולוגיית ספורט
ומכללת ICU בית ספר למנטורינג ולאימון אישי


פייסבוק: שחר ילין - מאמן מנטאלי ומנטור ספורט
לטיפים נוספים בלוג: sye-mentor.blogspot.co.il
לפניה ולעצה אישית: yellin_s@bezeqint.net
 

תגובות

+ הוסף תגובה

סקר דאבל פס

איך יסיימו את העונה הבאה שתי העולות מרמורק וחדרה?