על ההצלחה של חדרה וניסו אביטן

אוהד מושבע של הקבוצה בטור אישי על הדבר הכי לוהט בכדורגל הישראלי

בשנות השבעים שיחקתי בקבוצות הילדים והנערים של "הפועל" חדרה. למשחקים של הקבוצה הבוגרת הייתי הולך עם הסבא שלי ז"ל. ביציעים ישבו אלפי פרשנים, בדרך כלל במקומות קבועים: צליק הרוקח (האבא ז"ל) עם חליפת 3 חלקים, וכרית עליה ישב. ספסל עובדי אליאנס, בו ישבו פיליפ גרלר ז"ל, יוסף אלחדד ז"ל ואחרים; ועוד רבים וטובים, שהיו מפרשנים את המשחק לפני, במהלך, ואחרי (עוד נחזור אליהם).

כשחקנים בקבוצות הילדים, ה"פרס" אותו יכולנו לקבל, היה לשחק לפני הקבוצה הבוגרת, כשאז בחלק האחרון של המשחק, כבר שיחקנו בפני יציעים כמעט מלאים, ולאחר מכן החלפנו בחדר ההלבשה את הגיבורים שלנו, שולם שוורץ, אברהם סלו, אבי ארגז ואחרים, וגם עברנו ליד ענקים מקבוצות אחרות (אבי כהן, שייע פיגנבויים, ואחרים).

כאשר הקבוצה ירדה במורדות הליגות בישראל, הדבר הראשון אותו עשה כל אוהד הפועל חדרה אמיתי, הוא לפתוח את עיתון "ידיעות אחרונות" בעמוד 900, כדי לראות מה עשתה הקבוצה האהובה שלנו. ללכת לראות את המשחקים, כבר היה "תענוג" שלא יכולנו להרשות לעצמנו. כמו קבוצות אחרות (בעיקר קבוצות הפועל), הידרדרה הקבוצה האהובה שלנו, מתחתית לתחתית, והאמת? אף אחד לא חשב שיכול לקרות משהו אחר.

21.05.18 - זה יום ההולדת החדש של הקבוצה. כמו שבוי שחזר מהשבי; כמו מת שחזר לחיים - ככה הרגשנו. השמחה שהיתה בלב, היתה גדולה יותר מהלב, והפה פעור: מי היה מאמין, שבימי חיינו, עם שחקנים שלנו, תימנה הפועל חדרה על קבוצות ליגת העל, לאחר כמעט 40 שנה.

למה שהיה עוד נחזור בפעמים אחרות (אם ייתנו לי), אבל היום ניגע בקסם הזה, שקוראים לו הפועל חדרה. לקסם הזה יש הרבה מרכיבים, והיום אני רוצה לדבר על אחד מהם: ניסו אביטן (ואני יודע שאני לא מקורי). אני לא מסתיר, כי השמעתי קול כנגד המינוי, לא משום האיש עצמו, אלא משום שחשבתי שעשו טעות עם קודמו, מומו ניסטל.

חשבתי גם, כי מי שאין לו ניסיון עם קבוצות בוגרים, לא יכול לעשות על גבנו את הניסויים שלו, ולמען האמת, ההתחלה לא היתה משהו, אבל ניסו אביטן הוא לא ההצלה של הפועל חדרה, אלא של כל הכדורגל הישראלי, אם רק יצמחו עוד כמה ניסו, ומצד שני הכדורגל יקיא את כל השרלטנים שיש בו היום. פשוט צריך לשכפל את האיש, שעיר שלמה התאהבה בו.

את הכתבות עם ניסו, אני קורא לפחות פעמיים: פעם אחת כדי ללמוד את המידע שהוא מספק, ופעם שניה כדי ללמוד אותו. והאיש הזה לא שייך לכדורגל הישראלי: אין לו קלישאות, הוא צנוע, הוא חושב על מקום העבודה שלו, ולא על מקום העבודה הבא שלו, הוא לא מלקק, הוא עם הרגליים על הקרקע, והוא עובד. הוא פשוט עובד.

במקום שבו המאמן הישראלי סומך על קלטות, הוא רואה קלטות שמראה לו הסוכן; לאחר מכן הוא רואה קלטות שלא מראה לו הסוכן; לאחר מכן הוא בודק את הנתונים האישיים של השחקן מפרסומים שונים, ולאחר שהוא בנה את תיק המודיעין, הוא מזמין את השחקן, כדי לראות אותו בעיניים. אין מאמנים כאלה, ולא יכול להיות מאמן כזה, אם הוא לא אוהב את מה שהוא עושה, ולא פחות מזה, אם הוא לא אוהב את המקום שבו הוא עושה זאת.

אני עוד לא סיימתי עם ניסו, אבל הוא בדיוק ההיפך הגמור מאנשי הכדורגל, והפרשנים למיניהם (שרובם התעייפו, מחצי מן המלאכה שניסו עושה, ולכן מעדיפים לחמם את הישבן באחד האולפנים), המדברים מבלי שהם יודעים על מה הם מדברים, כי ממילא אף אחד לא יזכור את הכשלונות שלהם. אחד הכשלונות הוא הניבוי של העונה הנוכחית של הפועל חדרה. גם אני לא ניבאתי את העונה הנוכחית, אבל אני לא מקבל כסף כדי לפטפט באיזה אולפן.

כאשר הורידו את הפועל חדרה ליגה, והציעו להוציא אותה מטופס הטוטו, האם ידעו מי זה אבו פאני? לוסיו? אסי גומא התותח? מנשה זלקה הנשמה? ניסו אביטן הפרופסור? הם ראו את מישהו מהם משחק, או את כולם יחד? בוודאי שלא.  הם המשיכו להשמין, לפטפט, והישבן נדבק טוב יותר לכסא הפרשן, עם אותן שטויות קבועות – ואלה מנהלים לנו את הכדורגל.

והזקנים של הפועל חדרה, אללה ירחמום, שאמרתי שעוד נחזור אליהם: שווה היה לפרשנים של היום לשמוע אותם, כי הידע שלהם בכדורגל בעקב הנעל, הוא יותר ממה שיהיה לכל אחד מן הפרשנים, ואנשי הכדורגל של היום. למען האמת, יש אחד שהיה יכול לשבת איתם, ולא להתבייש: ניסו אביטן.
 

תגובות

+ הוסף תגובה

סקר דאבל פס

איך תסתיים העונה הקרובה של א.א. פאחם?