יום אחד קמים בבוקר ראשי קבוצות - אוחזים בנייר המבשר את חזרת ליגה א' ב-1 בפברואר - ומחליטים ש"פוס...שוברים את הכלים ולא משחקים". ללא הגיון אפידמיולוגי (יש ירידה במקדמי ההדבקה בקורונה ויש מבצע חיסונים נרחב עם 200 אלף מתחסנים מדי יום), בלי הגיון מקצועי (הליגה החלה, יש לה לוחות זמנים והיא אפילו בנויה כך שתהיה עוד הפסקה) ובלי הגיון פיננסי (האימונים החלו באוגוסט והעונה תסתיים במאי, שום דבר שלא הכרנו קודם וזה עוד לפני שקבוצות הוציאו שחקנים לחל"ת)

 היוזמות של הפסקת הליגה הן של קבוצות שנמצאות בסכנת ירידה, הן בדרום ובן בצפון. המתנגדות הן קבוצות שהשקיעו כדי להתמודד על עליה, וגם כאלה שאהבת הכדורגל וההגינות בספורט מנחים אותם.

בסוף בסוף בסוף ההנחיות שוות לכולם, פרוטוקול הקורונה ידוע ומוכר, יש שרשרת מזון שחייבים להיצמד אליה: אי אפשר לקיים ליגת על בלי ליגה לאומית, אי אפשר לקיים ליגה לאומית בלי ליגה א', אי אפשר לקיים את ליגה א' בלי ליגה ב' ולהיפך.

ליגה ג' היא המוחרגת היחידה כי ממנה אי אפשר לרדת. המעגל הקוסמי הזה בלתי ניתן לשבירה. בעונה שעברה פרצה הקורונה לקראת סיום העונה והנמהרות בהפסקת הליגה לא יכולה לחזור על עצמה שוב, גם אם חלק מאלה שיזמו את הפסקת הליגה אז הם אלה שעומדים עכשיו על הרגליים האחוריות שלא להפסיק אותה. אז נקבעו עולות, אבל במתכונת שעליה עמלים כעת ראשי ארגוני הסירוב, יש כוונה לא יהיו עולות וגם לא יורדות. מעולם לא הקפיאו בישראל ירידות במשך שנתיים רצופות.

התקדים הזה הוא לא רק אסוני, הוא גם אנוכי. הרי פגיעה מקהל מתבטאת בעשרות אלפי שקלים בודדים, האבטחה מסובסדת בלאו הכי ב-90 אחוז, וקבוצות בעלות מגרשים חסכו שזרועים והתמודדו על מגרשים סינתטיים (2020/21 היא עונת הסינתטיקה). מי שמשלם הון תועפות לשחקנים שלא יבכה בפברואר שנגמר לו הכסף בגלל הקורונה. הכסף נגמר לו בגלל חוסר זהירות פיננסי, בגלל אובדן דרך או איבוד קהילה, לא בגלל הקורונה. התנאים - כבר אמרנו - שווים לכולם. יש מי שעושה מהלימון לימונדה ויש מי שדורך על הלימון ומחריב את הפרדס.

אני מקווה מאוד שאגף הליגות הנמוכות לא ייסוג מההחלטה שלו להפעיל את הליגות גם במחיר של פרישה מהן. בכדורגל הישראלי צריכים לשחק מי שיכולים לשחק ומי שאוהבים לשחק, לא מי שפוחדים לשחק.