כדורגל בא מאהבה. אהבה צריך לטפח ולא לכסח. הגיע הזמן להחליף דיסקט

 טור זה עולה בבוקרו של תשעה באב - היום שבו מציין העם היהודי את חורבן בית שני בגלל שנאת חינם, אך עתיד להישאר בפרונט בשבועות הקרובים. מטרת הטור היא לעורר את המודעות לעד כמה שנאת החינם שאופפת את הכדורגל הורסת לכולנו, יהודים וערבים כאחד, את הטריגר שבגללו אנחנו מחוברים למשחק הזה - אהבה. מראש אדגיש: התמונות שנבחרו בכתבה זו הן להמחשה בלבד, הן כדי להעביר מסר ורעיון.

אי אפשר להתעלם מהעובדה, שהכדורגל הישראלי עמוס באלימות פיזית ומילולית מכל עבר - בתחומי המגרש, ביציעים ומחוצה להם. כשאני כותב מחוצה להם, הכוונה היא גם לנעשה באינטרנט - ואין ספק שלאמצעי התקשורת השונים יש חלק בליבוי היצירים הזה. בשנה האחרונה אני משמש כאחד מעורכי האתר. אחד מהתחומים עליהם אני אמון במסגרת תפקידי הוא אישור או פסילה של טוקבקים. בכל יום אני נאלץ לפסול בממוצע כ-85 אחוזים מהטוקבקים שנשלחים לכתבות. הסיבות מגוונות: נאצות, האשמות, ביזוי אנשים - שנובע מצרות עין או סתם רוע צרוף, שנאה לקבוצה מסוימת או לאנשים מסוימים המזוהים עמה. הרבה פעמים אני שואל את עצמי, מה גורם לאנשים להתחיל או לסיים את היום שלהם עם אנרגיות כאלה? כולה כדורגל.



אז כן, ברור לי שאנחנו לא מתעסקים ביוגה ולא במדיטציה למען שלום עולמי, ברור לי שמדובר במשחק מלא באמוציות, עמוס באגו וכזה שרוקם סביבו הרבה חלומות ושאיפות אישיות וקבוצתיות - ובמקרים מסוימים קהילתיות. ברור לי שיש הרבה דברים לא תקינים שהורסים את האווירה כמו משחקים החשודים כלא ספורטיבים, מאבקי אגו בין ראשי מועדונים מאותה טריטוריה, יריבויות עירוניות ופוליטיות, ואין ספק שכל אלה תורמים לאווירה הרעילה - ואלה תופעות שחשוב שההתאחדות לכדורגל תיאבק בהם עד חורמה, ועדיין, אין שום סיבה מוצדקת לכך, שכדורגלנים, בעלי תפקידים ואוהדים ביציע, ינהגו באלימות כלפי גורמים המזוהים עם היריבה. אין גם שום סיבה, שהורה שמגיע למגרש עם ילדיו, יצטרך לחשוב כמה פעמים לפני, אם זה נכון להביא ילדים למגרש. אין גם שום סיבה מוצדקת לאחל מוות ומחלה קשה למי שבצד השני. סך הכל כדורגל, לא מדובר במלחמת קיום, לא מדובר בשדה קרב. במהות מדובר בבידור להמונים, בהצגה מאולתרת, הצגה שאין לה תסריט קבוע מראש והעלילה מתפתחת בה תוך כדי דברים שקורים במהלכה. הרי בואו נחשוב בהיגיון, המחיר של האמוציות והאלימות מסבים נזקים כספיים כבדים לקבוצות שאנחנו אוהדים - כסף שהולך על קנסות במקום לקידום המועדון. בנוסף, גם שחקנים מוצאים את עצמם לפרקי זמן ממושכים מחוץ למגרש, הרבה אוהדים נמנעים מלהגיע למגרשים. זה שווה את המחיר? 



בסופו של דבר, כולנו באנו לכדורגל מאהבה. את מי אנחנו מענישים, שאנחנו תורמים רעל ועוינות לדבר הזה? אז כן, ברור שלא מדובר במופע פילהרמונית, ברור שיש אמוציות - קללות והקנטות של הצד השני הם חלק מהעניין - וזה בסדר ואפילו בריא לפעמים, אבל צריך לדעת גם להציב לעצמנו גבולות. אפשר לעשות את הדברים בלי נאצות ובלי אלימות. והכי חשוב - לזכור שתמיד יש עוד הזדמנות, שיש מצב שהדמעות של היום, ייצרו את הדבש של המחר. זה אולי נשמע נאיבי, אבל אתן לכם הוכחה מסיפור אישי. בקיץ 2013 ראיינתי את ברק בכר לכתבה באתר "גליל עולה" - שאותו אני עורך. ברק אמר על ההפסד בגמר הגביע מול הפועל ר"ג, שזה מאכזב להפסיד במעמד שאתה לא יודע אם תגיע אליו שוב. שאלתי אותו, האם הוא האמין בשנת 2011, כשקרית שמונה הפסידה בחצי גמר הגביע להפועל ת"א, שאחרי פחות משנה היא תחגוג אליפות? הוא הודה שלא. מה קרה בהמשך? בשנת 2014 ברק בכר הוביל את קרית שמונה לזכייה בגביע ובהמשך זכה ב-6 אליפויות עם שתי קבוצות שונות, שחיכו שנים רבות לזכייה באליפות.