מאז האירועים האלימים במושבה אני קורא את הפרשנויות של עמיתי במדיות השונות. לצערי, אף אחד מהם לא יכול להביא פתרון של ממש למיגור התופעה. מדוע ? מכיוון שהיא מתחילה בתוכנו. בהתנהגות, בתרבות ובעיקר בכיבוד הזולת. גיא גולדפרב מודאג.

בערב שבת, כשצפיתי בחדשות באירועי המשחק הפועל ר"ג – בני לוד אמרה לי אשתי משפט נדוש אבל כמה נכון: "אתם הגברים בוכים ורבים בגלל שלושה דברים: "כסף, נשים וכדורגל".
צודקת. היכן תראו גבר בוכה בפרהסיה ? רק במגרש כדורגל. היכן תראו גברים מכים זה את זה במרץ לעיני מצלמות הטלוויזיה ? נכון, רק בכדורגל !

אין לי בנים (רק בנות) ולהן לא הצלחתי להשריש את האהבה לספורט. אולי זה טוב. ניסיתי למצוא נחמה באחיין של אשתי בן ה-7. אך אמו הטילה וטו: "אתה רוצה לחשוף את הילד לקללות ואלימות ?".
לא היה לי מה להגיד בתגובה. מדוע? כי היה לי את הכבוד לשבת בכמה מגרשים ביציע ולשמוע את מה שאומרים שם. קללות לעבר כל דבר שזז על כר הדשא הן דבר מה בכך.
תמיד הרהרתי לעצמי מה היה קורה לולא המקלל והמקולל היו נפגשים ברחוב. סביר להניח שהם אפילו לא היו מזהים זה את זה. במגרש כולנו שקופים ולכן הכל מותר.
כיצד אמור לחשוב ילד שרואה אביו או אדם מבוגר אחר פוצח במטר "ברכות" לעבר הקוון לאחר שלא אהב החלטה שלו ? מבחינתו זה לגיטימי. האיש טעה, לא אהבתי את זה, מותר לי לקלל אותו.

אז האם הקריאות "לעצור את הליגה", או "אבי לוזון, תתפטר" יעזרו למיגור תופעת האלימות במגרשים? ממש לא ! גם לא החזרת המשטרה למגרשים תביא את השינוי. מדוע ? כי הכל בא מתוכנו. בחינוך, בתרבות. ולא, זה לא מתחיל בממסד, אלא באיך שכל אחד נוהג בביתו שלו.

תרבות הכדורגל שלנו שונה מזו של אירופה. שם זה בילוי משפחתי, אצלנו זו התפרקות או תרפיה במילה יפה. "עיצבנו אותי כל השבוע בעבודה, בבית, באינטרנט. באתי להתפרק במגרש".
זה נכון לגבי אוהדים וגם לגבי שחקנים. ראיתם את יקיר שינה..