נבחרת ישראל פותחת הערב קמפיין חדש ועימו תקוות חדשות. לאחר עונה שכולנו נרצה לשכוח, משהו טוב קורה בישראל הקטנה. הכדורגל חוזר לחיים, אפילו התקשורת מגויסת (חלקה) לטובת הכדורגל כי כמעט כולם כבר הבינו: זה מה יש, ועם זה נצא לקרב. ארז נעמן בטור דעה לקראת צמד משחקי הנבחרת, שומר על אופטימיות זהירה, ומבקש: אל תספידו את החבר'ה בכחול לבן.

 "מה יהיה מחר?" שאל אותי חבר בשעת לילה מאוחרת. את האמת? רציתי להגיד לו את מה שאני אומר לפני כל משחק נבחרת, שננצח בטוח, שאנחנו הכי טובים, שזו הנבחרת ואין מה לעשות, חייבים להאמין בה. בפועל, אמרתי רק את החלק האחרון של המשפט.

"תשמע ארז, יש לי הרגשה רעה" המשיך. זה כבר היה הקש ששבר את גב הילד שבי, שראה את ישראל בר"ג בתצוגה הכי גדולה שלה בכל הזמנים (מספיק כבר עם הגול של מוטלה במונדיאל והשער של עטר בצרפת) כאשר היא מביסה נבחרת אוסטרית שחזקה ממנה על הנייר בכמה דרגות, בתוצאה האסטרונומית 5:0 תוך כדי תצוגת תכלית של גדול כדורגלני ישראל מאז ומעולם.

"מה זאת אומרת הרגשה רעה?" שאלתי בעודי מתמלא בזעם, הוא הסביר שזה משחק קשה, שהוא מייחל לתיקו. בזה כבר לא יכולתי לעמוד.

הכל טוב ויפה, זה נחמד ששחקני הנבחרת ואלי גוטמן מנסים ליצור דריכות ע"י כך שהם משכנעים את עצמם שאזרבייג'אן היא נבחרת טובה, משתפרת, 30 אלף איש בבאקו, ניצחון על טורקיה בקמפיין הקודם וכו וכו וכו..

מה זה? זו היריבה שלנו? מפחידה.. למה היא לא מאמינה שהיא תעלה מהמקום השני? ומי אלה פורטוגל בכלל? ואני אומר: בחייכם!

                    הקהל. חייבים להיות מאחורי הנבחרת. (צילום: וואלה ספורט)

אפשר להבין את הסיבות להעצמתה של אזרבייג'אן יתר על המידה. המאמן רוצה באמת ששחקניו לא יזלזלו, ושיעלו למשחק בשיא הנחישות. אבל חבר'ה, תתעוררו, זו אזרבייג'אן! זו לא פורטוגל, לא הולנד, לא ברזיל ולא ארגנטינה. אוי ואבוי לנו אם לא ננצח היום את אחת הנבחרות החלשות בעולם. מדברים על 30 אלף צופים באצטדיון. אוי, מסכנים דודו אוואט, מאור מליקסון, איתי שכטר, תומר חמד, ביברס נאתכו וחבריהם שממש לא רגילים לשחק מול קהל גדול. ממש כואב הלב. איך הם ישרדו את המשחק? בטח יפלו מהרגליים. ידידיי, אין תירוצים. אבי לוזון אמר שהנבחרת תחזור מבאקו רק עם ניצחון. אם לא ינצחו, אולי עדיף שבאמת לא יחזרו.

הנמר והתרנגול: הגרלה מצוינת

היה היה אדם, שהתבקש להילחם מול נמר וגם מול תרנגול. נתנו לו את האפשרות לבחור מול מי יתמודד קודם. האדם בחר בתרנגול כיריב ראשון. "לאחר מכן אתמודד מול עגורן הנמר" אמר. האנשים סביבו תהו מדוע הוא החליט כך, והוא נתן להם הסבר: את התרנגול אני מקווה שאנצח, בעצם, אני חייב לנצח. מול הנמר אני יכול להתמודד, אך אם אפסיד ככל הנראה אמות. לפחות אזכה לנצח אחד מהם"

אני מסכים שבקמפיין שמשתרע על פני שנה וקצת בה הנבחרת משחקת עשרה משחקים בלבד, זו משימה לא קלה ליצור בכל פעם מחדש רצון ומוטיבציה גם מול נבחרות חלשות כמו לוקסמבורג ואזרבייג'אן, אבל אולי זה טוב שאנחנו פותחים את הקמפיין מול האזרים ולאחר מכן מול הרוסים.

עם כל הכבוד לאזרים, המשחק מול רוסיה הוא משחק המפתח של הקמפיין כולו. בסיטואציה מסוימת נבחרת ישראל יכולה להיות עם 6 נקודות מ-6 אפשריות, כשבחודש הבא מצפים לה שני משחקים קלים מול לוקסמבורג, שישימו את הנבחרת על 12 מ-12 אחרי ארבעה מחזורים, מה שייתן דחיפה אדירה ויחזיר את האהבה לנבחרת ואת הקהל למגרשים, אך חשוב מכך, כולם יחזרו להאמין שקיים סיכוי ממשי שב-2014 תצא רכבת אווירית מישראל לריו דה ז'נרו, ולא בשביל הקרנבל המסורתי. סיטואציה כזו באמת יכולה לסחוף אחרי הנבחרת מדינה שלמה.

               גוטמן. שונה מקודמיו בתפקיד (צילום: וואלה ספורט)

גוטמן: האיש שייקח אותנו לריו

גם במקרה חלילה של שני הפסדים בשני המשחקים לא נסתם הגולל על עתיד הנבחרת בקמפיין. עם גוטמן על הקווים, שיטת המשחק שבה כולם עובדים אחד בשביל השני, אבוקסיס שיכניס קמצוץ טירוף, נראה שמשהו טוב עובר על נבחרת ישראל, משהו שיכול להוביל אותנו עד למונדיאל. שפת הגוף של המאמן הלאומי משדרת אופטימיות, התרגשות, והרבה רצון.

גוטמן בניגוד לקודמיו, זוכה להערכה מכל עבר, כולם מפרגנים לו ורוצים בהצלחתו, כולם כולם. אך זה לא מה שחשוב באמת בהתנהלות של ה'גרמני'. הדבר שאליו רבים לא שמו לב, הוא שאלי גוטמן לא בא במטרה להוכיח לאף אחד. שוב, בניגוד לקודמיו בתפקיד, שהגיעו עם גל ביקורות, ורק רצו להוכיח לכולם שהם צודקים, התנגחו עם התקשורת (קשטן) לפעמים לא דיברו בכלל (גרנט) או התנשאו מעלינו (פרננדס) גוטמן הוא האיש הנכון בזמן הנכון: פטריוט, גרמני, רגשן, אמיתי והכי חשוב: מאמן כדורגל בחסד.

שוב אחזור אחורה, אי שם לשנת 1999, שם בעודי קרב לגיל המצוות, חזיתי בנבחרת ישראל בגדולתה, שם חדרה בי האמונה שהנבחרת שלי מסוגלת להכל. לעיתים רבות התאכזבתי, לעיתים קפצתי מאושר, לפעמים אף סלדתי ממנה. אך בשבילי, אין כמו נבחרת ישראל.

"שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.
אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגויים: הגדיל ה' לעשות עם אלה..."

בהצלחה לנבחרת!