ארז נעמן בטור דעה: פיטורי/חילופי מאמן הפכו לדבר שבשגרה בליגות הנמוכות. כבר אין גרנטי לאף אחד והחוזה הוא רק פיסת נייר. וגם: מי הבאים בתור?

 מעמדם של מאמני הקבוצות בליגות הנמוכות יורד מיום ליום. מלבד יחידי סגולה שככל הנראה ימשיכו להחזיק במשרותיהם גם אם יפסידו ארבעה משחקים ברציפות, אצל השאר תסריט כזה לא יעבור בשקט אצל שום בעל בית. דרך נמדדת על פי ארבעת המחזורים הקרובים והקשר בין המילים שכתובות על הדף ההוא לבין חוזה, הינו מקרי בהחלט.

ירון הוכנבוים, אלדד שביט, רפי בוסקילה, עופר טלספפה, עבד רבאח, צחי טיאר, אחמד וואהב, שוקי סידס, חיים סירוטקין, חיים לוי, אוהד בוזגלו, פיני עייש, אהוד כחילה, שי מאור, רונן שחרור, ראובן אלקבץ, פאיד חסון, עבאס חתפלאלה, אייל עמר. מה משותף לכל אלה? כולם מחזיקים בתפקיד שלהם מתחילת העונה. למי שלא ספר, 19 מאמנים בלבד מתוך 32 בשתי הליגות, א' צפון ו-א' דרום. מתוך ה-19 שהוזכרו למעלה, יש מעט מאוד שמעמדם איתן: הוכנבוים, שביט, בוסקילה, רבאח, טיאר, וואהב, סירוטקין, בוזגלו, מאור, אלקבץ, ועמר. למי שלא ספר: 11 בלבד. וה-8 הנותרים? או שכבר רצו לעזוב, או שמרגישים את האדמה רועדת תחת רגליהם, או שכבר קיבלו מסרים מבעל הבית שהדרך החוצה סלולה אם וכאשר לא יגיעו תוצאות טובות, או שקיבלו הצעה טובה יותר ושקלו אותה בחיוב, או שהייאוש אחז בהם. 11 בלבד! מתוך 32! ושוב: בסך הכל המחזור ה-11...

אם היינו במחזור ה-28 זה היה נתון שעוד היה אפשר להתווכח איתו, לשאול למה, כמה ואיך. אבל לאחר 11 מחזורים בלבד, חילופים של לא פחות מ-13(!) מאמנים, כל אחד מסיבותיו הוא, זה משהו שאני לא יודע אם קרה אי פעם.


             טלספפה. מעמדו איתן. (צילום: לירן דורף)

חוסר שביעות רצון ממאמן זה דבר אחד, פיטורי מאמן על רקע אישי ולא על פי טובת הקבוצה זה משהו אחר, זיגזוג של מאמן מקבוצה אחת לאחרת זה גם מקרה נדיר אך גם הוא קרה. ולאחרונה גם פוטרו שני מאמנים שעמדו במבחן התוצאה (דורון ממן ואופיר חיים) עליו מדברים כולם, במהלכים שנראים תמוהים במקרה הטוב והזויים במקרה הרע.

מתוך המאמנים הנ"ל, רק חמישה עמדו בציפיות, שישה הפתיעו, והשאר מדשדשים בליגה. האם הגרזן מונח על גרונם? לא בהכרח. ישנם גם בעלי בית שמבינים דבר או שניים בכדורגל, שרואים לנגד עיניהם את טובת הקבוצה ויתרה מכך, ההבנה שרק קבוצה אחת (אולי שתיים) עולות בכל עונה, משפיעה על חשיבתם ודרך התנהלותם. יש כאלה שרק רוצים להישאר בליגה, יש כאלה שאם יגיעו לפלייאוף יהיה זה הישג גדול עבורם, ויש כאלה שפשוט שום דבר לא מספק אותם ואצלם-אין סיכוי להצליח.

השבוע דיברתי עם אחד המאמנים בליגות שאמר לי: "בשביל להיות מאמן בליגות האלה אתה צריך ללכת בין הטיפות. אתה לא יכול למצמץ לרגע, אחרת תמצא את עצמך בחוץ" מדובר במאמן בכיר שתפקידו מובטח ואין עליו עוררין.
למה? אין תשובה חד משמעית. אבל בליגות שהתככים והבחישות מתחת לשולחן הן דרך קבע, כנראה שצריך להיות עם יד על ההדק. איפה נשמע כדבר שמאמן שהצליח להביא את קבוצתו עד כדי מרחק 2 נקודות מהמקום הראשון, הפסיד פעם אחת בלבד העונה, ואם היה מנצח היה צמוד למקום הראשון, מפוטר? אם הוא מעל באמונו של בעל הבית, אין על מה להתווכח. אך אנא מכם, אל תגידו לנו ש"אין דרך" כמו במקרה של דורון ממן, ש"הקהל איבד את סבלנותו" כמו במקרה של אופיר חיים, ש"רצינו שיישאר, אך הוא החליט להתפטר" כמו במקרה של ברוך סער, שימו את הקלפים על השולחן, לפחות תהיו אמיתיים. נכון שהתקשורת לא תמיד פועלת לטובתכם, אך היא החוט המקשר ביניכם לבין האוהד הקטן בבית שרוצה לדעת מה קורה עם קבוצתו, ואם לנו לא, אז לו לבטח מגיע לשמוע את האמת מאחורי המהלכים התמוהים. כולם עובדים על כולם, וממשיכים הלאה.

כשההנהלה רוצה את המאמן, הוא נשאר. כשבוחשים סביבו ולא נותנים ביטחון, או במילים אחרות, משתדלים להראות לו את הדרך החוצה, בוודאי שירצה ללכת. ואל תגידו לי קהל. חוץ מקטמון, יפו, ושעריים, אין קהל בשתי הליגות שהוא מספיק דומיננטי בשביל להשפיע על דעתה של ההנהלה שלהזכירכם, בחרה את המאמן בתחילת העונה ונתנה בידיו את המפתחות להצליח. הכל תלוי באינטרסים, וחבל. חתמתם על חוזה לשנה? תנו שנה. אתם רוצים לעשות ניסיונות? תחתמו עם חוזה לארבעה חודשים, אם כבר שכונה, אז עד הסוף.

בנוסף, בל נשכח שמדובר גם בפרנסה של אנשים. זה כבר נהיה באופנה לבקר מאמנים שלא מנצחים שלושה משחקים ברציפות, לרמוס, להקיז את דמם כאילו שלא עומד בפנינו אדם, כאילו שהכל תלוי בהם. אז רבותיי, אולי הפסקה הבאה תיתן לכולם קצת פרופורציה:

מאמן נמצא עם השחקנים כל השבוע, הוא נותן להם כדור ומתרגל הרכב, הוא אומר להם כמה לרוץ ואיזה מתיחות לעשות, הוא עושה שיחות אישיות, מדרבן, עושה אסיפות בהן הוא מדבר על היריבה הבאה, שוקד כל השבוע על מערך נכון ומתאים את עצמו גם ליריבות, וגם לכלים שיש בידו. אבל, ועל כך יסכימו רוב המאמנים, בשנייה שהשריקה נשמעת, ההשפעה הופכת למינימאלית עד כדי אפסית. ההצלחה במשחק נתון תלויה בעיקר ברגליים של השחקנים, בחוסן המנטלי שלהם, ביכולת וכמובן, ברצון. לברוך סער לא היה סיכוי להצליח באסי גלבוע. השחקנים כבר לא רצו. הם אלה שהיו צריכים להזדעזע. לאופיר חיים היה סיכוי גדול להצליח עם קבוצה כמו שלו שסבלה מחוסר מזל. למנחם איריס לא היה סיכוי להצליח כי רוב האנשים סביבו (ומשיחות בדלתיים סגורות – גם השחקנים) לא רצו שהוא ימשיך. לאוננה הייתה אופציה להצליח, אך מכבש הלחצים שהופעל עליו בסיר הלחץ שנקרא קביליו יפו, הכניע אותו.


                        אופיר חיים. פיטורים תמוהים, על גבול ההזויים

דווקא המאמנים שמחזיקים בתפקידם ואין מהם ציפיות גדולות מדי (פיני עייש, חיים לוי, אייל עמר) מעמדם (יחסית, כבר אי אפשר לדעת) איתן ואיש לא חושב שיתפטרו/יפוטרו בקרוב.

עד סוף העונה יש כל כך הרבה משחקים, פלייאוף, ולבטח יפוטרו/יתפטרו עוד מספר מאמנים (בתקווה שלא) כי אין מה לעשות, המילה סבלנות זרה לנו כמעט כמו המילה כבוד. אני בכוונה משתמש במילה "לנו" כי גם לתקשורת חלק גדול באיבוד הפרופורציות של בעלי הבית ואוהדי הקבוצות. אל תמהרו לשלול אדם לפני שקיבל את ימי החסד הראויים לו ואם האמנתם במאמן בתחילת השנה, תנו לו לעבוד, תגבו אותו, תראו לו שסמכותו המקצועית בלתי ניתנת לערעור ותעשו חושבים בסוף העונה. אולי יום אחד, ליגות א' יכנסו גם הן לקטגוריה של ליגות מקצועניות במשרדי ההתאחדות לכדורגל, בינתיים, אנחנו רחוקים משם שנות אור.