יוגב בן סימון שיחק לצדו של החלוץ שנרצח בפסטיבל הנובה אבל בעיקר היה אחד מחבריו הקרובים מחוץ למגרש. שנה וחצי- עדיין מתקשה לעכל

 מחר, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אני מבקש להקדיש מילים לזכרו של החבר הכי טוב שלי, ליאור אסולין, שנרצח באכזריות במסיבת נובה ב-7 באוקטובר על ידי מחבלי חמאס.

ליאור היה כדורגלן יוצא דופן — כוכב ענק שכבש מגרשים בכל מקום בו דרך. אבל מי שהכיר אותו מקרוב יודע: הכדורגל היה רק חלק מהקסם שלו. ליאור היה, לפני הכל, בן אדם נדיר. צנוע, טוב לב, כזה שתמיד שם את האחר לפני עצמו, תמיד דאג לכולם, תמיד העניק ביד רחבה וללא ציפייה לתמורה.

יש לי סיפור קטן שמעביר משהו מהמהות של ליאור. היינו יחד במחנה אימון בבולגריה, שיחקנו אז במדי הפועל פתח תקווה. ליאור הגיע למחנה עם זוג נעלי “קופה מונדיאל” — הנעליים שהוא כל כך אהב, כאלה שהיו אז קשות להשגה. במהלך אחד ממשחקי האימון מול קבוצה מקומית, ליאור כבש צמד אופייני, והילדים המקומיים התרגשו מהכוכב הגדול. אחרי המשחק, ניגש אליו ילד קטן, לבוש מדי כדורגל אך יחף, וביקש חתימה. בלי להסס לרגע, ליאור חלץ את נעליו — נעליים חדשות, מידה 41 — והעניק אותן לילד. זו לא הייתה מחווה חד פעמית — זו הייתה דרך חיים. זה היה ליאור.

מעבר לכל הישגיו על המגרש, ליאור היה אבא מסור לשלושה ילדים מקסימים, להם הקדיש את כל עולמו. אהבתו אליהם הייתה עצומה, טהורה ומרגשת.

החלל שהותיר ליאור בליבי — אין לו תחליף, ואין דרך לסגור אותו. כל מה שנותר הוא לזכור אותו תמיד, לחייך לזכרו — כי ליאור כל כך אהב לחייך, לצחוק, ולהנות מהרגעים הקטנים של החיים.

ליאור, אתה חסר ואמשיך להנציח אותך בדרכי — בכדורגל, ובחיים.